תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה (תמ”א 38) היא אוסף של תקנות, שתפקידן העיקרי הוא טיפול בסיכונים הנובעים מרעידות אדמה בישראל. התוכנית הוכנה ביוזמת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, על ידי צוות גדול של מתכננים ויועצים שבראשו עמד האדריכל יונה פיטלסון. היא אושרה על ידי ממשלת ישראל, ב-14 באפריל 2005.

התקן הישראלי לעמידות מבנים בפני רעידות אדמה, ת”י 413, נכנס לתוקף בשנת 1975 והיה למחייב החל מינואר 1980. לפי ההערכות, מרבית המבנים שנבנו בישראל עד שנת 1980 אינם עומדים בדרישות תקן זה. לאור זאת, עלה חשש שבהתרחש רעידת אדמה חזקה בישראל, יגרום הדבר להתמוטטות מבנים רבים ולאלפי הרוגים.

עלות חיזוק המבנים והתאמתם לתקן גבוהה יחסית, ונדרש מנגנון למימון העבודות. מטרתה של תמ”א 38 היא להעניק תמריץ כלכלי לחיזוק מבנים, על ידי הענקת זכויות בנייה מוגדלות וכן קיצור ההליכים הבירוקרטיים לקבלת היתר בנייה ובכך לעודד בעלי בתים לחזק את המבנים שבבעלותם.

זכאים לתוספת זכויות בנייה מכוח התמ”א בניינים שנבנו לפי היתר בנייה שהוצא לפני 1 בינואר 1980, ושנקבע על ידי מהנדס שאינם בנויים על פי תקן ישראלי 413. לגבי מבנים שההיתר לבנייתם ניתן אחרי תאריך זה, אם נקבע על ידי מהנדס שלא נבנו על פי ת”י 413, כפי שהיה בתוקף במועד הוצאת ההיתר לגביהם, חלות הוראות התמ”א ללא תוספת זכויות בנייה. התמ”א אינה חלה על מבנים הפטורים מתקן 413, כולל מבנים בני קומה אחת או שתיים בשטח של עד 400 מ”ר ומבנים שאינם מאוישים רוב הזמן, כמו מחסנים. כמו כן התמ”א אינה חלה על מבנים המיועדים להריסה.

תמ”א 38 חלה גם על מבני מגורים וגם על מבנים לשימושים אחרים. ע”פ נתוני הוועדה הבין משרדית לרעידות אדמה, עם החלת התכנית היו בישראל כ-80,000 מבנים עליהם התכנית חלה.